יש משפחות, שיש להן בבית סדר יום מאוד ברור ויש משפחות, שמתנהלות בזרימה מאוד חופשית וספונטנית.

יש הורים, שמספרים בקלינקה על אג'נדה ברורה, שעומדת מאחורי ההתנהלות שלהם.

למשל, אלו שלא מאמינים בסדר יום, טוענים, שהחיים כל כך מורכבים, וממוסגרים, שכל עוד הילדים, ילדים, הם רוצים שיהיו חופשיים.

כמטפלת, אני מאמינה, שכל הורה, רשאי, לגדל את ילדיו בהתאם לתפיסות, לערכים ולאמונות שלו. בטח לא שלי, כמטפלת.

ואחרי שאמרתי את זה, מחובתי, להסביר להורים, כשהגישה שלהם עלולה לפגוע בילד שלהם.
וזה בדיוק המקרה הזה.

לצד ההורים עם האג'נדות הברורות (לכאן או לכאן), יש הורים שאין להם סדר יום, אבל זה לא מתוך תפיסת עולם כלשהי. אלא כי הם לא עשו משהו, כדי שיהיה כזה. או שעשו ולא הצליחו לשמור עליו.

בתקופות קשות (קורונה, מלחמה) או במילים אחרות משנת 2020, יש לנו אין סוף סיבות נפלאות לוותר על סדר היום.

אזה מה זה סדר יום?

סדר יום, כשמו כן הוא.
אנחנו מסדרים את היום.
יודעים מה יקרה בו. שלב אחר שלב.

כשאנחנו יודעים מה עומד לקרות, אנחנו מרגישים רגועים ובטוחים יותר.

למשל, שוו בנפשכם, שהיינו יודעים בדיוק מתי יהיו אזעקות. היינו הרבה יותר רגועים ובטוחים, לנהל אחרת את היום שלנו.

ההפך מלדעת הוא להיות בחוסר וודאות.
חוסר וודאות מייצר תחושה קשה של חוסר שליטה וחוסר ביטחון.

ילדים שחיים במשפחה שיש בה סדר יום (ובמיוחד ילדים עם הפרעות קשב /על הרצף), יודעים מה עומד לקרות. שלב אחר שלב. זה גורם לפחות ריבים, פחות מאבקי כח ומלחמות במעבירם, יותר שיתוף פעולה
והחשוב מכל, הם גדלים בתחושת ביטחון.
וביטחון, הוא שמקנה לילדים את תחושת החופש האמיתית.

בהצלחה